הקדמה חשובה

פוסט זה נכתב בפברואר 2018.
היום אני במקום אחר. גבוה יותר.

אני משתפת את הפוסט הזה לטובת אותן נשים שמרגישות את עצמן במאניה דיפרסיה, שיידעו שהן לא לבד.
אצלי הכל בסדר.
אין צורך להתקשר ולשאול לשלומי.
ועכשיו לפוסט:

***

מי שיוצאת לדרך עצמאית צריכה לדעת, שלפחות בשנה הראשונה, היא ויתרה על תחושת היציבות.
זו דרך עם עליות וירידות ומי שלא יכולה לשאת את החם אז שתצא מהמטבח.

המנעדים הם קיצוניים.
יום אחד את על גג העולם ונוגעת בשמים
באופוריה
ויום אחר את מרוסקת על הרצפה
וזה כואב
מאוד

וברגעים האלה את צריכה להיות מסוגלת לגרד את עצמך עם שפכטל מהרצפה
ולוודא שאת לא מדלגת על אף אחד משלבי האבל:

  1. הכחשה – "אין מצב, זה לא אמיתי, רק אתמול הכל היה בסדר"
  2. כעס – "למה זה קורה לי? למה אני? לא סבלתי מספיק?"
  3. מיקוח – ניסיון להציל משהו ולייצר מצב של הרע במיעוטו
  4. דיכאון – "תחושת אובדן חזקה, מחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלוןוהחמצה. קובלר-רוס טענה כי בשלב זה קשה לעודד ולהרגיע את המתאבל, וכי תחושת הדיכאון מהווה עיבוד רגשי חשוב של המצב, שתוכל להניע לבסוף לכיוון של קבלה והשלמה של המצב." (ויקיפדיה)
  5. קבלה – "בשלב זה יש ויתור על המאבק נגד הגורל והפסקה של משא ומתן וחשבונות עם העבר ועם הסביבה. בשלב זה האדם מסוגל לבטא מגוון של רגשות משלבים הקודמים, להשלים עם סופיות [של המצב] ולהיפרד [מהדברים] שאיבד או שעומד לאבד. האדם עשוי בהדרגה להתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשות הכאבומלהט המאבק נגד המצב, ולפיכך הוא עשוי לחוש תשישות ולהזדקק למנוחה רבה" (ויקיפדיה)

אז בואו נדבר על זה

וכמו תמיד, מדברת על הדברים שאחרים פחות אוהבים לדבר

שלב הדכאון – איך זה מרגיש

את כלום
את אפס
את ביג פאקין לוזרית

את אכזבה לעצמך ולכל הסובבים אותך
את כישלון

לא רוצה לראות טלפונים והודעות
לא רוצה לשמוע על פייסבוק
רוצה להיעלם מתחת לשמיכה
או בתוך אמבט עמוק של מים
כשהקולות בחוץ נשמעים עמומים כאילו זה סרט של מישהו אחר
והשקט של המים נותן לי מנוח
וכשאצא לשאוף אויר
אולי
רק אולי
אני אקום ואמצא מציאות אחרת
טובה יותר

אבל זה לא קרה
ולא יקרה
כי שום דבר לא יקרה מעצמו

אני לא יכולה להמשיך
אין לי אויר
אין לי כוחות
הפרפורמנס מושפע כמובן
מרגישה עניה ומובסת
בא לי להתחבא מתחת לשמיכה
ולהתעורר למציאות חדשה

הבן שלי שואל אותי
"אמא, למה את עצובה?"
והדמעה זולגת בלי רשות מעצמה
חצופה כזו

וכמו תמיד הפלייליסט מלווה אותי

אמרו לה לגשת, אמרו לה לשכב
לחצו לה בבטן, הרביצו בגב
אמרו לה ילדה, את פנים אחרות מכולם
אמרו לה ילדה,  אין לך מקום בעולם

אמרו לה תראי, את חושבת אחרת
וגם כשגדלת את עדיין זוכרת
נשברת ועפה לשמיים שלך

ואולי במקרה יגמרו החיפושים
ואולי [זה] יהיה הדבר שבשבילו
החזקת חיים

אז איך יוצאים מזה

קרוב ל 24 שעות של עצב, דמעות והוצאת כעס על הסובבים אותי שקיבלו והכילו אותי בהבנה

שעות של התבודדות, מחשבות, שירים
בן זוג תומך שמאפשר לי להתאבל ואומר לי שמחכים לי וצריכים אותי חזקה
שותף שלא מוותר לי ומכריח אותי להתלבש ולבוא לפגישה
שמחבק אותי חזק ומבטיח שיהיה בסדר

יש לי רק דבר אחד לומר לך
הוא מכל הלב
את הכי טובה בעולם

ואז הקצב של השירים משתנה
מתחילה לשמוע תכנים עם תקוה
וקצב אופטימי
מתקדמת לשלב הקבלה

ומה קרה אח"כ???

למחרת בבוקר קמתי מאוששת ומוכנה להתחלה חדשה
הלכתי להסתפר, התלבשתי יפה
נטענת באנרגיות חדשות
ויצאתי ליום עבודה חדש ואופטימי

שום דבר לא ישבור אותנו
תקווה היא התרופה הכי טובה ללב
אבל בינתיים אוכל מנחם
גם חברים, עבודה וזמן

סדקים של אמונה אחת בחושך
איך הכל נראה חיקוי זול של זהב
ענדי את תכשיטייך תתקשטי עכשיו כי
יהיה בסדר,

חייב להיות,
חייב

***

למה אני כותבת את זה?

כי אם יש עצמאית אחת שקוראת אותי ויודעת שהיא לא לבד
אז זה שווה לי הכל
כי אם יש שכירה שמתלבטת ורוצה לדעת איך זה כשיוצאים לעצמאות
אז אני מקווה שהצלחתי לעזור

אוהבת אתכן

שירי

4 תגובות
  1. שרון סער

    אוי… שירי… איזה אומץ יש לך לחשוף ככה את הדברים. זה מטורף.

  2. אייל

    נהדרת – אי של אי יציבות – בעתיד (כלומר עוד כמה שעות מעכשיו 🙂 ) אנשים שלא יוכלו/יידעו/יבינו שהדבר היציב ביותר שלהם הוא אי יציבות, יעברו דרך כאב קשה מנשוא בהשוואה לאלו שכבר בחרו להתאמן בכך, בדיוק כפי שאת עושה. שאפו על הדרך, הכתיבה ומנסיון רב שנים ברכבות הרים, גלגלי ענק וספינות פיראטים, עוד תראי, מתרגלים. זה רק נעשה יותר פשוט וקל, (מצטט) "אין מצב, זה לא אמיתי, רק אתמול הכל היה בסדר" זה משפט שלא תאמיני שבכלל אמרת אותו. מבטיח

  3. ליאת רסיין פרי

    אהבתי.
    מרתק איך הנפש שלנו מטיילת לה בין שלבים שונים של תודעה, כדי להחלים, כדי לעשות קפיצה או שינוי.
    אהבתי את התיאורים שלך ואהבתי את השיר שבחרת, של עברי לידר. אחד הישנים והטובים.
    נשיקות

  4. צפי הדר ריכטר

    כמה אמיצה את, שירי.
    כמה כנה, כמה נהדרת.
    כמה אני אוהבת אותך.

השארת תגובה